ספר אורחים
קוראים לי אורלי (אז…וקנין) ולמדתי עם רונן בכתה, בבית ספר יסודי.
כשהגעתי לחיפה בכתה ב', המורה שושנה כנפי קיבלה את פני, ואני זוכרת שאיך שנכנסתי לכתה ראיתי את רונן ונדהמתי, הוא היה כל כך יפה.
רונן בעצם היה החבר הראשון שלי (כמבקשים חברות ממשהי בכתה ד' או ה'), מן חברות תמימה כזו…עם המון קסם והיא תמיד תשאר כזו בזכרון.
בשלב מסוים נפרדו דרכינו, הוא הלך לליאו בק ואני המשכתי עם מרבית הילדים לעירוני א' והיינו נפגשים מדי פעם בתחנת האוטובוס, והוא סיפר לי על עבודתו כדוגמן.
כשקרה המקרה הנורא, הייתי בעבודה ואורית ריינה ורוית ברוך, חברותי הטובות חיפשו אותי עד חצות כדי לדבר, אבל אני כבר שמעתי את השם בערב וידעתי שרונן כחלון בן 30 יש רק אחד וכל כך כואב שהוא איננו. דיברנו בלילה, אנחנו החברות והיה קשה מאוד להאמין, כל הזמן חשבנו עלינו כילדים קטנים בשכונה, על ערבי הכתה, על זה שגם אנחנו כמו רונן הורים, על זה שהחיים לא הוגנים, על זה שהמדינה שלנו היא מקום בלתי אפשרי (אבל המקום היחידי עבורנו), וחשבנו עליכם האחים וההורים וזה היה ערב כואב מאוד… ועדיין…
אני רוצה להגיד לכם שאנחנו מדברות על רונן לפעמים, שהוא היה ילד מאוד מרכזי בחיים שלנו כילדות, ושהוא תמיד יהיה איתנו בזיכרון…כי את זה אי אפשר לקחת מאיתנו.
אני שולחת לכם את אהבתי, אני יודעת שקשה, אבל צריך להיאחז בחיים, כל הזמן אנחנו צריכים להזכיר לעצמינו ברגעים שמאוד קשה, שצריך לאהוב, לאמץ אל הלב, לחבק, להביט בעיניים חמות, לגעת ברכות, להבחין בין טוב לרע, לדעת שתמיד יש תקוה, לחיות באמת, להנות מרגעי האושר הקטנים, ולהגיד תמיד שאוהבים, להנות משמים כחולים ואפורים, להנות משמש לוהטת ומיום גשום במיוחד, לאהוב את הילדים, בני הזוג, ההורים, האחים, הסבתות והסבים, החברים, השכנים, לאהוב את הדמעות שלפעמים זולגות על הפנים, לאהוב את הכשלונות, את ההצלחות, את הפחדים, את הקשיים, לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ואת האחרים כפי שהם…יש בכולנו אהבה…והיא תנצח.
בין האפל לנסתר
בעולמנו המר
אומרים שיש עוד תקוה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה
בין האתמול לעתיד
בין האוצר לתחתית
אומרים שיש עוד תקוה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה
בין הבלבול למותר
תדעו שיש פתרון
קוראים לזה אהבה
בין הזיוף לאמת
בין כל מה שחי למת
ישנה אהבה
יש בי אהבה
והיא תתעורר ותיגע
והיא תנצח
בין השפיות לשינה
בין הילדות לזקנה
אומרים שיש עוד תקוה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה
ארקדי דוכין
שלום שמי יעל , אני בת 17 וגרה במושב מכמורת.
למרות שלא הכרתי את רונן בכלל ולא את המשפחה, ואפילו הגעתי במקרה לאתר – אני מבכה יחד איתכם על האובדן העצום של איש יפה וטוב זה, ומקווה שלא תדעו עוד צער.
לפנינה, לשחר החמודה ולכל המשפחה
האתר לזכרו של רונן יקירכם, מרגש ומכובד מאד. כאן , גם אנו שהכרנו את רונן ז"ל רק בשנותיו האחרונות ובעיקר מספורי האמא הגאה, זוכים באפשרות להציץ וללמוד משהו על איש בן חיל ואבא נפלא ומבינים טוב יותר מה גודל האבידה. ננצור בלבנו לעד יחד אתכם, את זכר רונן הי"ד.
פנינה וחיימקה אבני
עד
עד שלא רואים את התמונות
עד שלא קוראים את סיפור החיים
עד שלא מתרגמים את השם לפנים והיסטוריה
עד אז לא קולטים.
עד מתי ?
יהי זכרו ברוך לעד
צפיתי בתמונות כלא מאמין. דמעות בעיניים ומרה שחורה בלב.
אין לי אלה להבטיחכם שמהיום יש עוד אדם אחד בישראל שלא מכיר אתכם ואת אובדנכם באופן אישי, שיחשוב על רונן ומשפחתו ויזכור.
חיים
מתרגשת בכל פעם מחדש לקרוא ולהכיר.
אוהבת, הילה.
הילה לביא